?

Log in

   Journal    Friends    Archive    Profile    Memories
 

Story time

Jan. 1st, 2020 06:16 pm Story index / רשימת הסיפורים [sticky post]

עברית English
אין כל רע בלשכוח את העבר ואת האנשים סביבו
סיפור למטרת תרפיה..
There's nothing wrong in forgetting the past and the people around it
A story made for the purpose of self-therapy.
I think it helped.
העוזרת של הגננת
מבוסס על נסיונה של האקסית שלי.
כמה חבל שהיא עצמה לא אהבה את הסיפור הזה שכתבתי בשבילה. :\
The kindergarten teacher assistant
Based on my ex-girlfriend experience.
Unfortunately she didn't like the story – event that I wrote it for her!. Should I translate it?
קשה לחיות בירושלים בחורף
הסיפור פרי עטי שקצר הכי הרבה מחמאות.
למרבה הצער, רק ישראלים יבינו את הסוף שלו.
אסור לקרוא ברפרוף!
It's hard living in Jerusalem during the winter
My most appreciated story.
Unfortunately, only Israelis (or people who are seriously updated with Israeli news) will be able to understand its end
אין כל רע בלשכוח את העבר ואת האנשים סביבו, חלק ב'
הייתי צריך עוד תרפיה..
There's nothing wrong in forgetting the past and the people around it, part B
Last therapy expired. Had to renew it
אני לא אוהב חתולים
לראשונה הצלחתי ליצור סיפור שלא תלוי בפוליטיקה או אירועים מקומיים. אם כי לצערי אנשים האשימו אותי שאני אדם רע בעקבותיו, למרות שבמציאות אני מאוד אוהב חתולים..
מבוסס על זוג שאני מכיר, אם כי נראה שהסוף של הסיפור במציאות הוא שונה לגמרי.
I don't like cats
I was blamed being a bad person because of this story.
Based on a couple I know, only that on reality, their story seems to have a totally different ending
חייה ומותה של עגלת קניות
סיפור מרושע כתוצאה ממצב רוח רע. לא מומלץ לאנשים בדכאון.
Life and death of a shopping cart
A nasty story as a result of a nasty mood. People in bad mental condition should avoid reading it.
אחרי כמה בקרי□ קרי□‏
מזמן לא כתבתי סיפור. אז הנה. ותודה לכאב של מישהו אחר שנתן לי מוזה.
After several cold mornings
Translation pending?
לראות אותה היום
מוקדש לאקסית המיתולוגית.
To see her today
Translation pending?

RSS

Leave a comment

Apr. 21st, 2013 01:18 am לראות אותה היום



השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו
במן דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום.
לראות אותה היום,
לראות אותה היום.

תיסלם - לראות אותה היום



אריאל יושב על הכסא בציפיה ותוך כדי לוגם קפה מכוס שעליה כתוב: "זהירות חם". הוא מסתכל על הטלפון.

מישהו מתקשר. אבל זאת לא דורית.

"אהלן!"
"הי מוקי, מה קורה?"
"בסדר, אריאל! מה נשמע?"
"נפלא. אני מחכה שדורית תתקשר אליה. אני כל כך רוצה שנפגש היום, סוף סוף... השתגעתי בכל הזמן הזה שהיא היתה בחו"ל."
"יופי אריאל. אתה ממש גבר גבר."
"מה זה קשור?"
"מישהו מחלטר עם הדיאלוגים כאן."
"מה שתגיד."
"ביי."

שעה ושעתיים עברו.
וסוף סוף הטלפון מצלצל, שוב.

"מוקי!! רד מהקו! אני מחכה שדורית תתקשר."
"תרגע אריאל... תקשיב, אנחנו יושבים כבר שעות בפאב ומחכים. אולי תיפגש עם דורית שם במקום לחכות שהיא תגיע אליך?"
"נראה."


אריאל מתקשר לדורית.

"דורית! מה קרה... אני מחכה כבר שעות שתתקשרי."
"מצטערת אריאל... הייתי די עייפה."
"דורית... התעוררת כבר?"
"עוד לא. אני הפוכה לגמרי."
"טוב. אני אלך לפגוש את החברים בפאב. תבואי לפגוש אותי שם?"
"כן. אני רוצה לראות אותך."
"יאללה ביי."


מוקי מופיע בדירה של אריאל.

"נו, מה אתך? אתה בא? איזה מזל שהפאב קרוב אליך לבית."
"רגע, תן לי לסיים את הקפה."
"אני מת שיבוא היום ותיגמל מהמנהגים המוזרים שלך."
"בודאי מוקי. ביום שתפסיק לאכול ציפורניים ותגזור אותם כמו בן אדם."
"טו שה."

מוקי יודע, שלא משנה מה יקרה. אריאל אף פעם לא יתן לכוס הקפה שלו להתקרר.



אריאל ומוקי יושבים עם עוד כל מיני חברים בפאב השכונתי. ברקע שומעים כל מיני שירים מגניבים.

מוקי שואל שאלה, אבל עושה רושם שהוא בעצמו כבר יודע את התשובה.

"אריאל, למה אתה כל כך מתוח?"
"מדאיג אותי שדורית לא מגיעה. מה איתה?"
"אחי, תרגע. אתה יודע כמה שהיא אוהבת אותך."
"אני לא יודע... דברים קצת מדאיגים אותי בזמן האחרון."


אחרי כמה שעות, אריאל ממשיך לשבת באותו מקום. לידו הרבה כוסות בירה מלוכלכות.

החברים שלו כבר הלכו, והוא עדיין מחכה לדורית שתבוא. היא הרי הבטיחה.


המלצרית מגיעה.

"מאמי, אנחנו סוגרים עוד מעט. ויש לך טלפון."

אריאל עונה לשיחה.

"דורית.. מה קורה? איפה את?"
"אריאל."
"מה?"
"דברים השתנו. יצא לי לחשוב שהייתי בחו"ל. והגעתי למסקנה שזה לא ילך ביננו."
"אבל למה?"
"בלי שאלות. אני מצטערת."



בוקר יום אחד ישבתי לי לבד,
היא לא הופיעה כאן, היא לא נתנה לי יד,
ניתקתי את עצמי, הכל כה דמיוני,
היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר
הקפה התקרר




הטלפון מצלצל. אבל אריאל לא עונה.
עברו כמה שנים מאז שהוא חזר מהפאב.
הוא מנמנם. הראש שלו מונח על הספר "הקומדיה האלוהית" של דנטה.
כל החדר מבולגן. שקיות זבל ליד הדלת. חשבונות ואזהרות לפני ניתוק מוטלים בכל עבר.

אריאל משנה את התנוחה שלו, ותוך כדי מפיל ספל קפה שהתקרר, והכל מטפטף על הריצפה.

Leave a comment

Mar. 20th, 2013 02:07 am אחרי כמה בקרי□ קרי□‏




דיסקליימר: הסיפור לא נכתב נקודת המבט שלי.


שיר הנושא:
ב ק ר י ם     ק ר י ם
מ י ל י ם     ו ל ח ן:     ק ר ן     א ב ר א שי.     ב י צ ו ע:     ז ו ה ר     ר ב י ץ


א ח ר י     כ מ ה     ב ק ר י ם     ק ר י ם,
ה ר ו ח     ס י פ ר ה     ב כ ל     ה ע י ר
ש א נ י     מ ת ג ע ג ע


אני יודע שיש לי אובססיה אליך, וזה בסדר. אני יודע שאני לא היחיד. יש את הרופא המטורלל ("כתריאל"), ואני בטוח שגם הרבה מהחבר"ה ברי המזל שהסכמת לצאת איתם הרגישו מה זאת אובססיה, אחרי שנפרדת מהם (בין אם זאת את שיזמת את הפרידה, ובין אם זה הם)
זה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי בגלל זה. זה גורם לי להרגיש שהאובססיה הזו היא נורמלית.
את בחורה כך כך חמודה ונעימה. ופשוט כיף להיות איתך.

טוביה פעם אמר לי שצריך לעשות חלוקת עומסים (load balancing כמו שקוראים לזה בעבודה שלו. איזה חנון מעצבן). להכיר מספיק אנשים ולגוון עם מי שאני נפגש, ולא להפגש בעיקר עם מישהי אחת (שהיא את).
אבל זה קשה.

קשה לשלוח את ידי ולהציע את בקשת החברות לאחרים.
קשה לתחזק קשרים.
וגם, קשה להכיר חברים שיקבלו אותי כמו שאני. חברים כמוך.

אז ככה קרה שהעמסתי עליך יותר מדי, והחלטת שלא לפגוש אותי יותר.
זה נפל עלי בהפתעה גמורה. רק בעקבות זה הבנתי שלקחתי אותך כמובן מאליו. המצב נראה די רע. גם כשסיפרתי לך שאני פותח בצעדים בשביל להשתנות, בשביל להיות אדם יותר טוב, בשבילך, זה לא שכנע אותך לחזור להפגש איתי. זה ריכך אותך, אם כי לצערי, רק מעט.

אבל אני יודע שאני עדיין חלק ממך. אני יודע שגם אם את מרגישה דחייה מהרעיון של לפגוש אותי שוב פעם, את עדיין מתגעגעת אלי באיזושהי צורה.

רק צריך שתפגשי אותי בשביל שתביני את זה.

ידעתי שמוקדם או מאוחר יצא לנו להתקל אחד בשני. בסך הכל אנחנו גרים קרוב. אז חיכיתי בסבלנות.


א ח ר י     ש י ח ו ת     ע ם     א ל ו ה י ם
י ו צ א     ל ר ח ו ב     ל פ ג ו ש     א ו ת ך     ב מ ק ר ה.
א נ י     ל א     מ מ ה ר.


הייתי יכול לנסות להכיר אנשים אחרים בזמן הזה. אבל גם לפגוש אותך בעתיד בזמן לא ידוע, נראה יותר טוב מלבצע את המלאכה המתישה של לנסות למצוא חברים חדשים, כמו הבחור הזה שסיפר לי על חלוקת עומסים, שפעם רצה לנגן איתי. הרגשתי שחוסר הבטחון שלו מוקרן על חוסר הבטחון שלי ומגדיל את חוסר הבטחון של שנינו, כמו מערכת הגברה משובחת. קטסטרופה.

ואחרי שחיכיתי קצת זמן, באמת פגשתי אותך. באוטובוס.

כל כך התרגשתי בהתחלה שלא ידעתי מה לעשות, אז עשיתי את עצמי קורא בעיתון ולא שם לב אליך. אבל כמו שציפיתי, התיישבת לידי...

והייתי כל כך מאושר.


א י ך     ל א    ה צ ל ח ת י     ל ש מ ו ר.
מ ק ו ו ה        ש ת ת נ י     ל י     ל ת ק ן
א ת     ה כ ת מ י ם     ש ה ש א ר ת י,
ה מ י ל י ם     ש פ י ז ר ת י,
א ת     ה ח י י ם     ש ל א     ה ס פ ק ת י     ל ת כ נ ן.


הזדמנות שניה.
זה תמיד נשמע כל-כך טוב. כמו להפסל במשחק ואז לגלות שנשארו לך חיים שלא שמת לב אליהם. או כמו לראות פתאום שיש לך עוד שעה אקסטרה לישון בגלל שעוברים לשעון חורף.

האצבעות שלי רעדו בזמן שסימסתי לך. זה כל-כך נחמד לדעת, שהפעם אני כן אקבל תשובה.


א ח ר י     כ מ ה     ל י ל ו ת     ש ק ט י ם
ע ל     כ ר י ת     מ ל א ה     ח ל ו מ ו ת     מ ת ו ק י ם     ע ל י ך,
א נ י     מ ת ג ע ג ע


אבל למה כל ההגבלות האלה?
אני לא מבין.

למה את אומרת שלא נוכל להפגש פעם בשבוע כמו פעם? גם פעם לא הייתי נפגש איתך מספיק. אז עכשיו זה אפילו פחות מאז? מה אני אמור לעשות עם כל הזמן הפנוי הזה?
אני יודע שאני לא האדם הכי נוח שיש. שמדי פעם אני נתקע ועושה "דווקא" במקום להנות מהרגע. אבל מה לעשות. ככה אני. אני מקבל את עצמי, וכדאי שגם את תקבלי. זאת את שהחלטת לחזור להיות בקשר איתי.
זה מוזר לי שאת מתנהגת אלי ככה. ואני יודע שיש לך רצונות משלך - אני מוכן אפילו להודות בעובדה הזו. אבל תחשבי גם על הרצונות שלי.

אוקיי?


א ח ר י     ש ה י י נ ו     כ ל - כ ך     ק ר ו ב י ם,
א ת     כ ב ר     ל א     מ ס ת כ ל ת     ל י     י ו ת ר     ב ע י נ י י ם.
א נ י     מ ש ת ג ע.


ניסיתי להסביר לך יפה את הרגשות שלי. להסביר לך כמה זה לא טוב אם ננסה לשים סכרים על מערכת היחסים שלנו.
הייתי יכול לזרום איתך ולהסכים עם כל ההגבלות שהחלטת להטיל עלי. אבל אני לא רוצה לעשות כאילו. אני רוצה שנחזור לימים הטובים של פעם.
אבל לא קיבלת את זה.

ועוד יותר גרוע. זה עשה שלא תהיה לך סבלנות אליך יותר. והספיק שאשלח לך SMS אחד שלא בא לך טוב, בשביל שתחליטי שחלון ההזדמנות השניה שלי, נסגר.

כל כך חבל שלא הזהרת אותי קודם. שלא סיפרת לי שלמעשה אני הולך על קרח דק. ועכשיו השארת אותי שוב פעם, עם עצמי.

אבל אני אחכה.

אני יודע שאני עדיין חלק ממך, ממש כמו שאת חלק ממני. אני יודע שתהיה עוד פעם. אני רק מקווה שבפעם הזו אני לא אפשל.


א י ך     ל א    ה צ ל ח ת י     ל ש מ ו ר.
מ ק ו ו ה        ש ת ת נ י     ל י     ל ת ק ן
א ת     ה כ ת מ י ם     ש ה ש א ר ת י,
ה מ י ל י ם     ש פ י ז ר ת י,
א ת     ה ח י י ם     ש ל א     ה ס פ ק ת י     ל ת כ נ ן.


Current Mood: tiredtired

1 comment - Leave a comment

Jul. 28th, 2006 11:34 pm Life and death of a shopping cart

Warning: Intentionally depressing story. People in a weak mental state or people who get sad easily should avoid reading this thing.
Story continuesCollapse )

Tags:

Leave a comment

Jun. 6th, 2006 04:06 pm חייה ומותה של עגלת קניות


זהירות: סיפור מדכא בכוונה. לאנשים במצב נפשי מעורער או לאנשים שנעצבים בקלות לא מומלץ לקרוא את הפוסט הזה.



שלום, אני עגלת קניות. או לפחות, הייתי פעם עגלת קניות.
את רוב חיי ביליתי בסופרמרקט שליד מנפטת הכותנה העזובה של רמת השרון (מזל שהרסו את המנפטה. פעם טוביה כמעט שבר בה את הראש).

בניגוד להרבה חברות שלי, הייתי עגלה ללא דופי. תמיד דאגתי לעזור לאנשים להעביר את האוכל מהמדפים, דרך הקופה, עד האוטו שלהם (או האופניים, במקרה של טוביה), על הצד הטוב ביותר. חברותי לא דאגו שהגלגלים שלהם יהיו ישרים, ולפעמים חטפו בעיטות מהמשתמשים בגלל זה, אבל גלגלי היו תמיד ישרים, והיו כמה אנשים שזיהו אותי ודאגו תמיד להשתמש בי כי הייתי טובה.

וזה לא שהייתי סנובית בגלל זה. הייתי אחלה של עגלה. באמת.

עד שהגיע החג המקולל, ל"ג בעומר. אותו החג שהוא האנטיתזה המושלמת ליום כיפור. בעוד שביום כיפור האויר צלול בגלל ההימנעות הכמעט מוחלטת מכלי הרכב, בל"ג בעומר, אנשים מעדיפים לסגור את כל החלונות והדלתות בגלל כל המדורות, ואוי ואבוי למי שנשאר בחוץ.

היו שמועות על עגלות קניות שנלקחו בל"ג בעומר ומעולם לא חזרו. קיוויתי שלי זה לא יקרה, אבל אם זה באמת לא היה קורה לי, אז לא הייתם קוראים את הסיפור הזה, נכון?
בזמן שהשומר של הסופר הלך לשירותים, באה קבוצה של כמה פוחזים, והם תלשו אותי באכזריות מהמעמד שלי, והתחילו להוביל אותי הרחק מהסופרמרקט.

דווקא נהניתי מהמסע. יצא לי לראות הרבה אתרי בניה ובניינים עזובים, והפוחזים מילאו אותי בקרשים וענפים שהם מצאו. הם אפילו העמיסו עלי ארון ירוק שמישהו כתב עליו "אפשר לקבל חיבוק?". השתדלתי להוביל את הקרשים על הצד הטוב ביותר, אם כי נראה לי שהפוחזים לא העריכו את מאמצי, והתנהגו אלי בגסות.

עם בוא הערב הובלתי למגרש עם עוד המון ילדים. הועמדתי בשורה יחד עם עוד עגלות מלאות קרשים שנחטפו מסופרמרקטים אחרים. לכולנו היתה שיחה נחמדה - קינאתי בעגלה מהסופר של רמות חתוליהו, שסיפרה לי שאצלם אנשים תמיד מתייחסים בכבוד על העגלות, ודואגים שהן אף פעם לא יתעקמו.
תוך כדי כך הפוחזים הורידו ממני את מטעני, ויכולתי לנשום קצת לרווחה. הקרשים עברו לערימה יפה שהפכה למדורה מבריקה. קיוויתי שאחרי שהפוחזים יסיימו להשתמש בי, הם יחזירו אותי לסופרמרקט תוך כדי הערכה על שימושיותי

אך לא.

הפוחזים החליטו שמקומי הוא גם במדורה!

גלגליי היקרים, שתמיד הייתי גאה בהם על אמינותי ומהירותי, נשרפו ונטפו. מסגרת הברזל המקסימה שלי התפייחה והתעקמה. מושב הפלסטיק לתינוקות הוצת ונעלם לעד. איך אוכל לשרת לקוחות במצבי הזה?

הפוחזים עזבו לקראת בוקר, כאשר הם משאירים אותי עם חברותי, שבר כלי, במדורה. עדיין קיוויתי לטוב.

לאחר מכן בא איש עם טנדר ואסף אותי יחד עם חברותי, ושם אותי בתא מאחור. קיוויתי שישלחו אותי לתיקון - אחרי הכל, עגלה כמוני זה דבר שחבל לאבד.
אבל לא. נשלחתי למכונה ששברה את חלקי לערימה גדולה. עדיין נשארה בי מודעות מסויימת, כך שיכולתי להרגיש שהעבירו אותי לספינה גדולה, ששטה לסין.

אחרי שהגעתי לסין, בשאריות כוחי יכולתי לקרוא את השלט מעל הכבשן אליו הוכנסתי: "הו צ'ו מינג מפעלי מתכת בע"מ: הספקים הרשמיים של מתקני הברזל לאולמפיאדת בייג'ינג!"
Tags:

6 comments - Leave a comment

Oct. 14th, 2005 11:23 pm I don't like cats


Translated from Hebrew.
Finally, a relatively location-independent story that should be well understood anywhere in the world!
Editorial notes will be welcome.
Disclaimer: While I do identify with the some of the views expressed here, I do not support the actions that were taken by the silly protagonist. Please don't hate me. And I do like cats myself - I am actually obsessed about them.


I don't like cats.
Story continuesCollapse )

Tags:

Leave a comment

Oct. 10th, 2005 11:23 pm אני לא אוהב חתולים


אני לא אוהב חתולים.

זה לא שאני לא סובל אותם. לא אכפת לי ללטף את החתולים של הידידים שלי, בעיקר בשביל שהם יפסיקו לנג'ס לי: "למה אתה לא מלטף את החתול? הוא לא מאמי?". אבל אני לא אוהב את האישיות שלהם, וממש מפריע לי שאי אפשר לשלוט עליהם.
מה לעשות, ברוב האנשים אי אפשר לשלוט. אבל מחיות המחמד שלי אני רוצה ציות מוחלט. מכלבים אפשר לקבל דבר כזה, אבל לא מחתולים, שאוהבים לשרוט את הספות ואחר כך לתקוע בי מבט מלא שטנה כאשר אני צועק עליהם על זה. בגלל זה כל כך שמחתי שעברתי לגור לבד, ושסוף סוף היה לי קצת שקט מכל החתולים המטורפים של המשפחה שלי.

ואז פגשתי את הבחורה ההיא.

בחורות תמיד התעניינו בי, אבל הפריע לי שלא יכולתי לדעת אם הן באמת אוהבות אותי בזכות מי שאני או שהן נמשכות אלי בגלל, אהם, היתרונות המעשיים שלי. רק הבחורה הזו התעניינה בפנימיות שלי, ולא היה לי ספק בכך. ואנחנו מיד גילינו שאנחנו מתאימים אחד לשני כמו הסיר והמכסה מהקלישאה הידועה.
חוץ מדבר אחד.

החתולים שלה.

ניסיתי לשכנע אותה להשאיר את החתולים שלה בבית של ההורים. אבל לא היה עם מי לדבר. היא אהבה אותם ממש כמו שהיא אהבה אותי, ושום הצעת פשרה לא באה בחשבון. אז כמובן שהחתולים הצטרפו כמו אורחים לא קרואים אל הדירה המשותפת שלנו. ונאמנים לתפקיד שלהם במחזה, הם הרגישו כמו בבית.

וכך שניהם חדרו לחיי. החתולה ההיפראקטיבית שאהבה לקפוץ ולשרוט, ובן זוגה החתול הפסיבי שהסתפק בלשרוץ רוב הזמן בפינה הקבועה שלו מתחת לספה ומדי פעם להקיא כדור שיער או שניים.
זה כל כך נורא, להכניס אותם לחיים שלי, שעד עכשיו היו כל כך מסודרים. זה מאוד לא כיף להרגיש את כל החול של החתולים כשהולכים יחפים בבית. זה נורא מציק לראות את כל הספות, שמקבלות שריטות חדשות בכל בוקר. ואל תשכחו את הבגדים והשטיחים, שזוכים לקבל מעטה של שיערות חתול.

לא יכולתי לעמוד בזה, ויום אחד שחברתי הלכה ליום ארוך בעבודה, החלטתי לקום ולעשות מעשה.

ביקשתי יום חופש מהעבודה, אבל לא גיליתי לחברתי על זה. ונשארתי בבית.
פתחתי את הדלת לשני החתולים, וכיוונתי אותם אל הרחוב. "צאו, בני היקרים! החופש קורא לכם!", עודדתי אותם. הם טיילו בניחותא ברחוב, אבל הליכתם הנונשלנטית הפכה למנוסה מבוהלת כאשר הם פגשו את הרוטווילר של השכן. נפנפתי להם באדיבות לשלום.

לאחר מכן בלגנתי את הבית. פתחתי ארונות ושפכתי את תכולתם על הרצפה. לקחתי את הלפטופ שלי ומכרתי אותו בחנות למחשבים. קיבלתי עליו יחסית הרבה כסף - החלטתי שאני אחשוב מה לעשות עם כל הכסף הזה אחר כך.

אחר כך התיישבתי על הספה במרכז הבלגן, וחיכיתי לאהובתי שתחזור.

פרצו לנו לדירה? גנבו משהו? את הלפטופ? והחתולים בסדר?
הנהנתי לשלילה.

אני אחסוך מכם את מה שקרה בשעות שלאחר מכן. רק אספר שזה מאוד לא כיף לנהוג בזמן שהחברה עומדת עם חצי גוף בחוץ וצועקת בייאוש את שמות החתולים שלה בתקווה שהם יחזרו.

כמה ימים לאחר מכן חזרתי מהעבודה, בזמן שהרצתי תסריטים שונים על איך להשכיח מחברתי את אובדן החתולים. חשבתי על חופשה רומנטית בספרד - דבר שלא יכולנו לעשות לפני זה, כי היא לא סמכה על השכנים שיאכילו את היצורים בעלי הדרישות.

כשפתחתי את הדלת, קידם את פני גור חתולים אפרפר ביללות נמרצות.
תראה מה מצאתי, היא אמרה בשימחה. אתה יודע שהדרך הכי טובה להתמוד עם אובדן חיות היא למלא את החלל באמצעות חיות אחרות, ומצאתי את הגור הזה מתחת לאוטו שלי בעבודה. זה סימן מאלקובים, אני אומרת לך!

התמוטטתי על הכסא.
"אבל חמודה, עד שהצלחנו להיפטר מהחתולים הקודמים את מביאה לי אחד חדש? רציתי שיהיו לנו כמה ימים של שקט!", נפלט לי ברגע של אובדן שליטה עצמית.

להיפטר?? הצעקות נמשכו שעות. חשבתי שהצלחתי להרגיע אותה אחרי זה, אבל מערכת היחסים שלנו לא הצליחה להחזיק מעמד יותר משבועיים לאחר אותו יום. כל אחד מאיתנו נפרד לדרכו.

יצאתי עוד עם הרבה בחורות, אבל עוד לא יצא לי לפגוש מישהי שהתאימה לי כמו הבחורה ההיא. לפעמים אנחנו מדברים בטלפון עד שהיא אומרת שהיא רוצה לבלות זמן איכות עם בעלה ועם חיות המחמד שלהם.

ומה עשיתי עם הכסף ממכירת הלפטופ, אתם שואלים? בסוף תרמתי אותו לעמותה למען החתול.

מבוסס על סיפור שלא יקרה במציאות (אני מקווה)
Tags:

5 comments - Leave a comment

Jun. 26th, 2005 09:01 pm There's nothing wrong with forgetting the past and the people around it, part B

(a sequel for this story)

I guess that if Tal doesn't want to talk with me, then the only way to solve the problem is to animate Tal in my imagination, just like Joel Barish speaks with Clementine Kruczynski in his dream, while the Lacuna people are trying to erase her from his memory.
You may safely assume I'm messed up.

-----

[tuvia] Hello to you!
[tal] Tuvia! What's up? Have you met Chompy, my husband?
[tuvia] Not yet, but I am very glad to see him. Say Chompy, how's it like to live with a girl who got partly-diagnosed borderline personality disorder, while you are a serious pothead yourself?
[chompy] I'm more than a pothead.. hahahaha
[tuvia] Tal, what are you finding in him?
[tal] He's the only one who can deal with me.. and look, he agreed to marry me.
[tuvia] Great, so what food did you prepare for me?
[tal] I made a lettuce salad.
[tuvia] I hope you remembered to wash the leaves before you cut them.
[tal] (bursts in tears)
[tuvia] Enough.. stop doing that emotional flood thing on me.. yalla yalla. Snap out of it. Chompy, do something you idiot! Can't you see she's crying?
[chompy] In this stage, I usually light up a joint.
[tuvia] You are so ludicrous, the both of you. I can't understand how come I've got such a serious obsession about your wife.
[chompy] Do you want to try a joint?
[tuvia] Like, not? I will never smoke. Yuck!
[tal] (wiping off the tears) I believe that joints aren't included in the smoking category. They are a completely different thing.
[tuvia] I emphatically refuse to breath smoke into my lungs.
[tal] Your loss, you manly man
[chompy] Tuvia, our representation in your imagination is very shallow. Can't you try a little bit more?
[tal] Right. Remember that I'm a computer genius who isn't afraid of math, and can get into every work place I want. And usually everyone is enthusiastic about me.
[tuvia] It still happens?
[tal] I don't know. When you met me in that IRC meeting, several years ago, people were still enthusiastic about me. But the last person who knew me and you, wasn't enthusiastic about me at all.. especially because of my weight…
[tuvia] I think it's because he haven't known you long enough.
[tal] Not everyone falls under my magic. You have to be a geek.
[tuvia] You bore me. And it's getting boring writing this.
[tal] Do you want to play with my hair?
[tuvia] I won't enjoy it. What have you done to your hair, in the name of holly Elkobim?
[tal] I got sick of washing and combing it, so shorting it is a very good idea, don't you think?
[tuvia] No. It is revolting and outrageous.
[tal] That's the reason I'm not married to you.
[tuvia] Enough.. I'm leaving! And I don't want to see you in my memory again. You can continue existing from all I care, but I don't want to hear from you anymore.
[tal] You'd better stop visiting my blog, then.
[tuvia] Bahhhh.. If I only could forget your username. It could have saved me a lot of wasted hours every time your memory comes into my mind.
[tal] Unfortunately the technology for doing that does not exist yet, but I can recommend you about a good psychologist.
[tuvia] I prefer a female psychologist.
[tal] With a long hair?
[tuvia] Yes! A redhead.
[tal] I don't know of any.
[chompy] I actually slept with a cute redhead not long ago. She told me she's a psychologist. Or did I imagine it? I don't really remember.
[tal] You'd better not cheat on me. I'm the only one who's allowed to sleep with other males and females… and it would be indeed hard for me if I haven't been sleeping with so many lecturers.
[tuvia] It's so weird that you get along. You're an existential riddle.
[tal] So, have you lost your interest in me?
[tuvia] I think, at least until the next time I recall you.
[tal] No problem, and if I come into your mind again, you're welcome to drop by and visit.
[tuvia] That's simply lovely. Thank you, you've been charming.
[tal] You are welcome.
[tuvia] Yalla, I'm off. You wouldn't mind if I post this in my blog, right?
[tal] No problem, as long as you don't use our real names.
[chompy] Bye Tuvia.
[tuvia] Thanks dears, you were 10.

-----

So now it'll be easier for me to work, I hope…

Tags:

Leave a comment

Jun. 6th, 2005 03:57 pm אין כל רע בלשכוח את העבר ואת האנשים סביבו, חלק ב.


(ההמשך של הסיפור הזה)

גם הסיפור הזה הוא תוצאה של יום קשה שהיה לי. אבל הוא מאוד עזר. יש אנשים שחושבים שהוא משעשע.



[טוביה] שלום לכם!
[טל] טוביה! מה נשמע? הכרת כבר את בעלי, צ'ומפי?
[טוביה] עוד לא. אבל אני מאוד שמח לראות אותו. תגיד צ'ומפי, איך זה לחיות עם מישהי בעלת אישיות גבולית חצי-מאובחנת, בזמן שאתה מסטול רציני?
[צ'ומפי] אני יותר ממסטול. האהאהא..
[טוביה] טל, מה את מוצאת בו?
[טל] הוא היחיד שיכול להתמודד איתי.. ותראה, הוא הסכים להתחתן איתי.
[טוביה] יופי. אז מה הכנתם לי לאכול?
[טל] הכנתי סלט חסה.
[טוביה] אני מקווה שדאגת לשטוף את העלים לפני שחתכת אותם.
[טל] (פורצת בבכי)
[טוביה] די, תפסיקי לעשות עלי את הקטעים האלה של הצפת רגשות. יאללה יאללה. תתעוררי. צ'ומפי, תעשה משהו יא אידיוט. אתה לא רואה שהיא בוכה?
[צ'ומפי] בדרך כלל אני מדליק ג'וינט בשלב הזה.
[טוביה] אתם כאלה מעפנים, שניכם. אני לא מבין למה יש לי אובססיה כזו לאישתך.
[צ'ומפי] רוצה גם לנסות ג'וינט?
[טוביה] נראה לך? אני לעולם לא אעשן. איכסה!
[טל] (מנגבת את הדמעות) אני מאמינה שג'וינטים לא נכללים בקטגוריה של עישון. הם משהו אחר לגמרי.
[טוביה] אני מסרב בכל תוקף לשאוף עשן לריאות שלי.
[טל] הפסד שלך, גבר גבר.
[צ'ומפי] טוביה, הייצוג שלנו בדמיון שלך הוא רדוד למדי. אתה לא יכול להשתדל קצת יותר?
[טל] נכון.. תזכור שאני גאונת מחשבים שגם לא מפחדת ממתמטיקה, ויכולה להתקבל לכל מקום עבודה שאני רוצה. ובדרך כלל כולם מתלהבים ממני.
[טוביה] זה עדיין קורה?
[טל] אני לא יודעת. כשפגשת אותי בפגישת הIRC הזו לפני כמה שנים, אנשים עדיין התלהבו ממני. אבל האדם האחרון שהכיר אותי וגם אותך, לא התלהב ממני בכלל. במיוחד לאור המשקל שלי..
[טוביה] נראה לי שזה בגלל שהוא לא הכיר אותך מספיק.
[טל] לא כולם נופלים בקיסמי. הם צריכים להיות גיקים.
[טוביה] את משעממת אותי. בכלל, כבר משעמם אותי לכתוב את כל זה.
[טל] אתה רוצה לשחק לי בשיער?
[טוביה] אני לא אהנה מזה. מה עשית לו, בשם אלקובים הקדוש?
[טל] נמאס לי לחפוף אותו ולסרק אותו. אז לקצר אותו זה פתרון מאוד טוב, אתה לא חושב?
[טוביה] לא, זה גרוע ומקומם.
[טל] בגלל זה אני לא נשואה לך.
[טוביה] נמאס לי.. אני הולך מכאן! ואני לא רוצה לראות אותך בזכרון שלי. מצידי תמשיכי להתקיים.. אבל אני לא רוצה לשמוע ממך יותר.
[טל] כדאי שתפסיק לבקר בבלוג שלי, אם כך.
[טוביה] בההה. אם רק הייתי מצליח לשכוח את שם המשתמש שלך. זה היה חוסך לי שעות מבוזבזות בכל פעם שהייתי נזכר בך.
[טל] לצערי הטכנולוגיה בשביל לבצע את זה עדיין לא קיימת. אבל אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוג טוב.
[טוביה] אני מעדיף פסיכולוגית.
[טל] עם שיער ארוך?
[טוביה] כן! וג'ינג'י.
[טל] אני לא מכירה אחת כזו.
[צ'ומפי] דווקא שכבתי עם מישהי ג'ינג'ית חמודה לא ממזמן. היא אמרה לי שהיא פסיכולוגית. או שדמיינתי את זה? אני כבר לא זוכר.
[טל] אוי ואבוי לך אם אתה בוגד בי. רק לי מותר לשכב עם אחרים ואחרות.. ובאמת היה לי קשה אם לא הייתי שוכבת עם כל כך הרבה מרצים.
[טוביה] כל כך מוזר לי איך שאתם מסתדרים.. אתם חידה קיומית.
[טל] נו, אז איבדת עניין בי?
[טוביה] נראה לי. לפחות עד הפעם הבאה שאני אזכר.
[טל] אין בעיה. אם תיזכר בי שוב פעם, אתה מוזמן לבוא לבקר.
[טוביה] זה פשוט מקסים. תודה לך. את היית מקסימה.
[טל] בבקשה.
[טוביה] יאללה, זזתי. לא אכפת לך שאני אפרסם את זה בבלוג שלי, נכון?
[טל] אין בעיה, כל עוד לא תשתמש בשמות האמיתיים שלנו.
[צ'ומפי] ביי טוביה
[טוביה] ביי חמודים. הייתם עשר.



אז עכשיו יהיה לי יותר קל להמשיך לעבוד.. אני מקווה.
English version
Tags:

Leave a comment

Dec. 26th, 2004 03:36 pm It's hard living in Jerusalem during the winter

(Requires some understanding of local politics)

It's hard to live in Jerusalem when it's winter.
Especially when you live in a building without central heating, during the snow season, when you have 4 kids, after you got your electricity disconnected.
Damn. Even in Russia things are better.
And my wise husband is angry on me for taking pills. More kids can come from what he cares. Nothing bad in that, right?

There are many settlers who has no problem holding a family of 9 lives, but it's only because they knew to fill the right forms on time, and that way they get stipends from the state. But I naively believed that me and my husband's jobs would be enough for supporting the family with dignity.

In theory it could have been right. My husband's job, and my job as a philosophy lecturer in the Hebrew University, could have been enough according to the calculations I did long time ago, when we both planned the family. But unfortunately I didn't bring into account the shopping sprees we both suffer from, and now we have an home cinema system, Playstation 2 and a toaster, but there's no electricity for powering them.

And it's SO FRIGGIN' COLD! The kerosene heater that my university friend donated indeed heats, but makes all apartment stink as well. At least it can also be used to heat food.

"Mom, I hate cooked cabbage"
"Eat, sweetie, so you'll be strong"
"But mom, I'm sick of eating cooked cabbage"
"There's no choice. That's what you'll have to eat until you grow big enough to work."
"Moshiko from the kindergarten told me that they eat a different thing every day. Today they ate kneidel. What's kneidel?"
"Kneidel isn't tasty, and isn't nutritious. You must believe me that cooked cabbage is the thing you have to eat."
"But mommmmm!!"
"Stop it, sweetie. Quit prattling and eat. And try not to throw up after that"
"Okay mom"
"Sweetie, mom has to go to work now. Your bigger sister will watch on you. Don't give her hard time, otherwise I gonna spank you when I return."
"Mom, I heard that there are people who enjoy spanking."
"Didn't I tell you to stop talking with Pervert Tsahi? I'll tell the Chastity Squad about him.. I hope he enjoys getting his ass whipped by them.."
"I'm sure he'll enjoy it, mom."
"Hush, sweetie. You're distracting me from preparing."

I'm trying to appear properly at work, and it's not simple. I need to shower in ice-cold water and then patch the new holes that appeared in the clothes. I'd try to get a loan in the gray market in order to buy some normal clothes, but each time I get close to any loan shark, he points at me and loudly laughs. Probably my nasty bank clerk told them all about me.

My work day, which started afternoon, didn't start off in a promising way. I was lecturing at that time about a topic I really hate talking about: The meaning of money and property in the western philosophy. When I got to Diogenes, who turned his back to wealth and lived most of his life in complete dependence on other's donations, the students looked at me and barely controlled themselves from laughing. I don't have sympathy for most of the students. I have a feeling that the only way to make them appreciate me more is to stop writing names in the beginning of my lectures.

But at that day, something new have happened. Most of the students ran away as usual from the lecture as soon as it ended. Some of them asked questions about the test and whether it'll have choice, and only my favourite student girl asked me difficult questions of real philosophical value. After all of them scattered, I noticed a non-conspicuous bloke sitting, who continued writing notes.

He rose towards me and I noticed that he was good looking, like Lior Ashkenazi.

"Greetings, Doctor. I woud like to exchange a few words with you."
"I haven't seen you in my lectures before. Do you want to fail? Participation is obligatory in 90% of the courses, so if you decided to appear just now, then you should know that it's already lost for you."
"You can say I'm a free student. I came to get an impression of your lecture."
"I understand. And how was it?"
"Very interesting. I liked your unique point of view about money. You succeeded very well to demonstrate how our lives can be empty if we never experience the true meaning of shortage."
"I am glad to hear."
"In any way, I understood that your economic situation isn't too good indeed, and the General Security Service – The Shabak - has an offer which will get you out of the mud once and for all. Here's the address – be there tomorrow at 21:00."
"Excuse me?"
"We will talk later. Goodbye."

The guy disappeared, and left me, looking wide-eyes on the piece of paper that he gave me.

The next day I appeared in the address that he gave me. I told my husband that I'm going to meet my friend, and he laughed and said that probably it's because she's nice and always inviting me to dinner.

After several exhausting interviews and a polygraph testing, I was led to a room with several people, and the good looking guy was within them. They all sat on the other side of the table with grave-looking faces. The good looking guy started to talk.

"Doctor, we believe that you are the appropriate person for our job. Let me tell you about it.
We want you to allegedly get married to a certain person, and hopefully it will cause him to tell you his secrets. It may also grant you an entry ticket to all the underground organizations of his followers. You will be our agent, and this way you may help us to prevent the next political murder.

The salary you'll be given will help you to pay your debts and much more than that, but it will cost you. It's not that you'll have to sleep with that person, but you'll have to show lust for him, and we'll make sure that it looks like we're making it hard for you and preventing you access to him. Most of the chances are that you won't even have to touch him, but the media will hate you and the people on the streets won't like you either. In addition, you'll have to seemingly divorce from your current husband.

Only 10 years later you will be allowed to leave that job, and then you'll be free to tell the media anything you want, but before that, you'll be one of the most slandered people of the country. The will be many satires on you on the television. Are you sure you are ready for that?"

It's awful, but I'm tired of eating cooked cabbage.

"I accept."
"Welcome to the Shabak, Larissa Trembovler."

Tags:

Leave a comment

Back a Page